יום שבת, 27 באפריל 2013

סדנת פסטה של ויולה גורן

"החיים הם שילוב של קסם ופסטה." פדריקו פליני

יש אנשים שלא אוהבים חצילים, ויש כאלה שלא סובלים דגים, אבל קשה לי להאמין שיש מישהו שלא אוהב פסטה.
פשוט, טעים, מגיע בהמון צורות ואינספור רטבים. תמיד נמצאת בארון ורק ממתינה שנרתיח מים.
הייתי אומרת שמדובר פחות או יותר באוכל שהוא idiot-proof :
גם מי שחושב שבישול מסובך לא פחות מפיצוח האטום, מסוגל להכין מנת פסטה (את הרוטב כנראה יאלץ לקנות...).

אבל מה לגבי הדבר האמיתי? אכלתם פעם פסטה טרייה?
כי אם כן, אז אתם בוודאי יודעים שזה נפלא. המרקם והטעם לעד יהיו טעימים יותר כאשר מדובר בפסטה טרייה.
ובכל זאת למה לטרוח? כי יש אפשרות לשלוט בטעם, בעובי, בכמות המילוי, ולא פחות חשוב - אתם יודעים בדיוק מה נכנס למנה שלכם, בלי כל מיני חומרים משמרים ותוספות. תמיד אפשר (ואפילו רצוי) להכין כמות גדולה ולהקפיא או לייבש חלק ממנה.

ואני חייבת להגיד שתמיד סקרן אותי אותי להכין פסטה, ובאותה מידה גם הפחיד אותי. 
אני כל כך אוהבת לבשל, אבל אני חווה פוביה קשה כשמדובר באפיה ובבצקים. רמת הדיוק הנדרשת לבצק דורשת מחויבות גדולה מדי מבחינתי. 
אבל הסקרנות גברה על הפוביה, והחלטתי ללכת ללמוד איך מכינים פסטה.

אז בשישי בבוקר הלכתי לסדנת פסטה בבית של ויולה גורן, הבעלים והקונדיטורית של בתי הקפה המצוינים "ויולה הקטנה" ו"קפה ויולה בכיכר" בגבעתיים. 

במהלך 3 שעות הסדנה, הנערכת במטבח הפרטי של ויולה, מתכנסים 9 משתתפים סביב האי, לומדים על אופן הכנת הפסטה ולוגמים ייו לבן. ויולה מסבירה כל פרט, ומלווה את ההסבר בטיפים מצוינים שכל אחד צריך לקחת איתו למטבח.
בנוסף לפסטה, הסבירה גם על אופנים שונים להכנת מרנג (כי צריך למצוא יעוד לחלבונים שנשארו מהפסטה), רטבים מומלצים וממרחים שישדרגו כל מנת פסטה. 

ויולה, במיומנות מופלאה, מכינה ומעבדת את הבצק, מכינה את הרוטב, ולנו נותר רק להתפעל ולזלול (ולהצטער שיש עוד 8 אנשים סביב השולחן שצריך לחלוק איתם).



עיבוד ראשון

פטוצ'יני



פטוצ'יני ברוטב שמנת ופטריות




מילוי גבינות ובזיליקום


רביולי במילוי גבינות ובזיליקום

רביולי ברוטב פסטו

הסדנה הייתה מקסימה, וחלק גדול מהכיף הוא שמדובר באמת בקבוצה קטנה ובאירוח ביתי, אבל החלק הכי טוב הוא שבאמת מרגישים שמדובר באישה מוכשרת שרוצה לחלוק עם כולם את האושר שבאפיה.

לקראת אוגוסט-ספטמבר אמרה שתפרסם באתר "באליגם" שוברים נוספים למגוון הסדנאות שהיא מקיימת בבית: פסטה, שמרים, פחזניות, טארטים ועוד... מומלץ!!

אז עכשיו כל מה שנותר הוא להתמודד עם הפחד (וגם לקנות מכונה לפסטה), ואתם תהיו הראשונים לראות את התוצאות.



מכינים פסטה?? מכירים מתכון לרוטב מנצח?? אשמח לשמוע!!
השאירו תגובה :)
















יום שישי, 19 באפריל 2013

קיבוץ גלויות

העולם הוא מקום אקראי. הכל אפשרי. הכל יכול לקרות, ואי אפשר לסמוך על כלום.
בגלל זה אנחנו מחפשים מסורת. זה גורם לנו לחיות בתחושה שאפשר לסמוך על משהו, שאנחנו בשליטה.
ופעם בשנה, אתה יכול להיות בטוח שיקרו כמה דברים: רוקני יצעיד את הדגלנים, אתה עדיין מתפלא שחבורת נערים הצליחה ללמוד בעל-פה את התנ"ך, ואם תדליק את הטלויזיה תוכל בוודאות לצפות ב"גבעת חלפון אינה עונה". ולתפארת מדינת ישראל! 

ומה שבטוח, בבוקר יום העצמאות נצא כולנו לחגוג את יום הולדתה של מדינתנו הקטנה והנפלאה, בארוחה ישראלית חגיגית: כבד בתבלין תימני, סלט עגבניות בוכרי, צ'ימיצ'ורי ארגנטינאי, עוף בטריאקי יפני, ולקינוח צ'אי הודי.
אנחנו הרי ישראלים, לא?

אז בגדול, בשר הוא בשר. והוא בדרך כלל טעים כמו שהוא, אבל לפעמים נחמד לשדרג:

החלטתי לעשות שיפודי עוף בטריאקי, בתוספת אננס.
השריתי בערך חצי קילו חתיכות חזה עוף במרינדה במהלך הלילה (רצוי בצנצנת או כלי צר ועמוק, כך שכל הבשר יהיה טבול במרינדה).

למרינדה:
6 כפות טריאקי
3 כפות רוטב סויה
3 כפות רוטב צ'ילי מתוק
4-5 שיני שום
4-5 כפות מיץ אננס
1/2 בצל חתוך גס

אננס:
קופסת אננס משומר (טבעות)
3-4 כפות צ'ילי מתוק
1 פלפל אדום חריף קצוץ
קצת שמן זית

נחתוך את הטבעות לרבעים, ונערבב עם 1/2 כוס מיץ אננס ושאר המרכיבים, ונשמור בצנצנת במהלך הלילה.



אננס במשרה
עוף בטריאקי ואננס


עוף ציוני

לפני החג ראיתי מתכון של השף שאול בן אדרת, והחלטתי לנסות:
כבד עוף עם חווייאג'. שילוב שלא חשבתי עליו, אבל מסתבר שהוא מחמיא מאוד לכבד. 

מרכיבים:
500 גרם כבד עוף
2 כפות חווייאג' (או הכמות שאני בחרתי בה: the more the merrier).
מלח 
פלפל קצת שמן זית
ובחרתי להוסיף טבעות בצל. אף פעם לא מזיק.

מערבבים הכל, ומניחים ברשת לצליית כבד על הגריל. מוכן צ'יק צ'ק. 4-5 דקות בסה"כ.


כבד מתובל

רשת לצליית כבד



ולסיום, פייבוריט אמיתי שלי. המחמאה שכל סטייק רוצה לקבל: צ'ימיצ'ורי.
אני אוהבת את העובדה שמדובר בעצם בירק קליל וחמצמץ, וזה הולך מצוין עם בשר שהוא אוכל כבד יחסית.
והאמת, אני אוהבת לנשנש את זה פשוט ככה, כמו סלט.
יש מי שטוחן את המרכיבים כמעט עד לממרח, אבל אני אוהבת את הגרסה הגסה יותר.
המרכיב העיקרי הוא כוסברה. והעניין לגבי כוסברה הוא שמדובר בירק מזן ה"שחור/לבן" - או שאתה מת על זה, או שאתה שונא את זה. אז גם בני המשפחה שלי שממש לא אוהבים כוסברה, אוהבים את הצ'ימיצ'ורי. 

מרכיבים:
צרור כוסברה (אפשר גם חצי כוסברה וחצי פטרוזיליה).
1 פלפל ירוק חריף קצוץ דק
1 גמבה אדומה קצוצה דק
1 פלפל צהוב קצוץ דק
1/2 בצל בינוני קצוץ דק
3-4 שיני שום כתושות
מלח
פלפל
חומץ
שמן זית

מערבבים את כל המרכיבים שקצצנו, מפנקים בהרבה חומץ ושמן לפי הטעם (אני אישית אוהבת חמוץ. השמן מוסיף את העידון). מאחסנים בצנצנת. 






חגיגה של צבעים וטעמים


אז כל מה שנותר הוא לאחל למדינת ישראל אושר, עושר והרבה הצלחה בעתיד!


היו גם שיפודי עוף עם ירקות






חגגתם ביום העצמאות?? הכנתם משהו טעים?? אשמח לשמוע. השאירו תגובה :)

בתיאבון!!











יום ראשון, 7 באפריל 2013

רעב


ביום יום שלי, אוכל הוא דבר מובן מאליו. הוא תמיד זמין.
ניגשים למקרר עשרות פעמים ביום, פותחים, בוהים, סוגרים. מצהירים שאין מה לאכול.
תודה לאל שאני במקום שבו "אין מה לאכול" הוא רק ביטוי לשיעמום.

מתוך "כתמים של אור - להיות אישה בשואה", אתר יד ושם:
רעב הוא אחת התופעות הקשות ביותר שחווים הקורבנות בתקופת השואה. הרעב היה קשה, מתמשך, ולא הרפה לרגע. הוא היה כמו חור שחור בתוך הגוף שלא נתן מנוח. הוא השפיע על ההתנהגות של האנשים, וגרם להם לפעול בדרכים, שלולא הרעב יש להניח שלא היו פועלים כך. הרעב היה בן לוויה של המחלות, ושניהם יחד היו הגורם השני למוות של הקורבנות, מלבד הרצח. הרעב והמחלות כמובן הזינו זה את זה במעגל סגור: לו לא היו חלשים כל־כך, לא היו חולים כל־כך.
נשים, כמי שממונות על הטיפול במשפחה, האוכל באופן מסורתי היה נושא בתחום אחריותן. דבר זה בא לידי ביטוי בשואה, בכך שהן ניסו בכל דרך להשיג אוכל למשפחתן. כמו כן, פיתחו דרכים יצירתיות למצות את המרב מאותו אוכל מועט שהצליחו להשיג, כדי להאכיל משפחה שלמה. עדיין, האוכל לא הספיק אף פעם וכולם היו רעבים. רבות מהאימהות חסכו אוכל מפיותיהן, כדי שיהיה יותר למשפחה, וכמו שאמר ההיסטוריון ישראל גוטמן* על אמו שרה גוטמן (לבית אוברמן) " כשהיינו בגטו [ורשה] היינו צריכים לשים לב שאימא תאכל משהו, אחרת היא לא הייתה אוכלת, על מנת שלנו יהיה יותר".
כשהגיעו נשים למחנות, לאחר שכבר איבדו את כל משפחתן, הן מנסות לשמור על שרידי צלם אנוש, וכחלק מהדרכים לכך, הן עוסקות במתכוני אוכל. מתכונים זוהי מסורת נשית. זוהי מסורת שעוברת מאם לבת, והיא מגלמת בתוכה את המסורת המשפחתית, הקהילתית והגיאוגרפית. היא נמשכת אלפי שנים, ומכילה מצבור ידע נשי מופלא: את החום של החיים, את תופעת הנתינה והדאגה למשפחה, את הציוויים של הדת, את ההוראות של האהבה. היא המשכה של ההנקה של האם. מסיבה זו דווקא במקום הבלתי צפוי ביותר, בתוך עבדות פיזית מסויטת, בתוך שבר עולמן, עוסקות הנשים במתכונים.
הנשים רושמות את המתכונים, כאילו כדי להוכיח ולהזכיר לעצמן מהיכן באו, כדי שיעברו כביכול לדורות הבאים. הן רושמות אותן בעבור חברותיהן, בשביל להתפאר בידיעותיהן, במי שהן היו. מכיוון שהן מכל מיני מקומות, הן משוות מתכונים ביניהן. הן רושמות לעתים משקלים מוגזמים, כדי להפוך את הפנטזיה לקסומה יותר. הן רושמות לעתים חומרים לא כשרים, שכלל לא השתמשו בהן. לעתים הן מדייקות בתפריטים, כאילו כל עולמן תלוי בכך. הן רושמות על כל פיסת נייר שהן יכולות להשיג ובכל בדל עיפרון יקר ערך שמצאו, או שהחליפו תמורת לחם. הן רושמות על נייר שמשיגות ממקום עבודתן, ומסתכנות ברציחתן במקרה ויגלו את הפשע הנורא של פגיעה ברכוש גרמני. הן רושמות על פניו של היטלר, על מעין דף תעמולה, מתכון ביידיש. הן כותבות במגוון שפות ובכל מיני מחנות. וכשאין להן נייר ועיפרון, הן צועקות בלילה את המתכונים ממיטה למיטה בצריפי המחנה החשוכים, והופכות אותם לרגע לבית שהיה להן פעם.
* ישראל גוטמן בשיחה עם יהודית ענבר, יוני 2006.


לזכור, ולעולם לא לשכוח.